היא פחדה ממחטים – ואז משהו השתנה

בחורה צעירה פנתה אליי וסיפרה לי שהיא מפחדת ממחטים. הבעיה הייתה שהיא עמדה להתגייס לצבא והייתה חייבת לקבל חיסונים – וזה ממש הפחיד אותה.

שאלתי אותה: "איזה הרגשה יש לך כשאת חושבת על מחטים? מה את מרגישה?" היא ענתה: "פחד, אני ממש מפחדת, אני שונאת שמכניסים דברים לגוף שלי." אמרתי לה: "זה לגמרי הגיוני."

השלב הבא היה לעזור לה להירגע. הדרכתי אותה לעצום עיניים וללמוד טכניקות הרפיה, אבל העבודה של ההרפיה הייתה שלה. כשהיא הרגישה רגועה, הזמנתי אותה לבקש מהתת-מודע שלה לקחת אותנו לרגע שבו הפחד הזה התחיל.

כשהגוף רגוע, התת-מודע יכול לחשוף לנו את שורש הבעיה.

ואז, בעיניים עצומות, היא אמרה: "אני בת חמש. אחותי הגדולה שומרת עליי. קשה לי להירדם והיא מאבדת סבלנות. בסוף היא פשוט אומרת לי לישון ויוצאת מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת. אני רגילה לישון עם דלת פתוחה, אבל עכשיו היא סגורה. אני מרגישה פחד גדול. מבקשים ממני לעשות משהו שאני לא מוכנה אליו. זה הסיפור."

בשלב הזה הזמנתי אותה "לטייל בזמן" בדמיון שלה. ביקשתי ממנה לחזור לאותו רגע ולהיות שם עם הילדה בת החמש שהיא הייתה—להחזיק לה את היד, לחבק אותה ולתת לה תחושת ביטחון. היא סיפרה איך היא דיברה עם הילדה הקטנה שהייתה פעם ואמרה לה: "אנחנו עוברות את זה ביחד."

שאלתי אותה: "איך מרגישה הילדה בת החמש שלך כשאת שם איתה? מה קורה לפחד?" היא השיבה: "הפחד נעלם."

ואז שאלתי אותה: "איזו עצה היית נותנת לעצמך הקטנה?" והיא ענתה: "פשוט לקחת צעדים קטנים, אחד-אחד. אם את לא מוכנה, זה בסדר. אם את צריכה עזרה, תבקשי. אל תנסי לקפוץ ישר למשהו גדול—פשוט צעדים קטנים."

זו כל התורה – במקום לכפות פתרון מבחוץ, היא נתנה לעצמה את התשובה. העצה שלה לעצמה הייתה פשוטה: לקחת צעד-צעד ולבקש עזרה כשצריך.

ביקשתי ממנה לחזור על המילים האלו שוב ושוב, לתת להן להדהד בראש שלה. מבחינה טכנית, זה נקרא "הדהוד". כשחוזרים על המילים האלו שוב ושוב, הבעיה מתחילה להתפוגג. ובאמת, הפחד שלה ממחטים נעלם.

בסוף הפגישה אמרתי לה שהיא יכולה להישאר עם הילדה הקטנה שבה כמה זמן שתרצה, וכשתרגיש מוכנה—לפקוח עיניים.

למחרת היא הלכה לקופת חולים וקיבלה את החיסונים.

נשמע פשוט, נכון?