בעלי לא זמין רגשית

רקע:זוג בשנות ה-30 לחייהם, שזה עתה נולד להם הילד הראשון. האישה משתפת כי בעלה, אדם נחמד שמפרנס היטב, מתקשה להיות זמין רגשית. קשה לו לבטא את רגשותיו, מה שמקשה עליהם לקיים מערכת יחסים אוהבת באמת.

שאלתי את הבעל לספר לי את סיפור חייו. כך הוא סיפר:הוא גדל בדרום הארץ. בגיל 11 אביו עזב את המשפחה, והשאיר אותו, את אמו ושתי אחיותיו לבד. היו הרבה דברים שצריך היה לעשות, ולאמו היה קשה מאוד לטפל בכל הדברים לבדה. וכשהוא היה הבכור, היא פנתה אליו שיעזור. היא ביקשה ממנו לשמור על האחיות, ללכת לקניות ולדאוג לדברים בבית

ככל שדיברנו יותר, התבהר שילדותו הסתיימה ברגע שאביו עזב את הבית. מאותו רגע, ציפו ממנו להיות מבוגר, כמעט אבא חלופי.

בהמשך חייו, הוא הפך להיות אדם שדורש מעצמו הרבה. הוא סיים תיכון, התגייס לצבא והתקבל ליחידת סיירת מובחרת, מהקשות ביותר בצה"ל. הוא הפך למה שמכונה "איש המנגל" – גבר שתמיד דואג להכין לכולם את האוכל על המנגל. מצד אחד, הוא עושה זאת מתוך דאגה לאחרים, ומצד שני, זו פעולה שמביאה איתה גם בדידות מסוימת, לעמוד לבד בצד.

החיים לימדו אותו שתפקידו לדאוג לאחרים. לאחר כל זה, לא מפתיע לגלות פרט משמעותי נוסף: הוא התחתן עם אישה שגם היא עברה טראומה קשה – היא הייתה בפיגוע בסניף סבארו.

לאישה הזו יש סיפור משלה, היא איבדה רבים מבני משפחתה בפיגוע והיא מתמודדת עם השלכות האירוע עד היום. אך כשמסתכלים על הדברים לעומק, מבינים שזה תואם מאוד את סיפור חייו. תת המודע שלו מלמד אותו שהוא צריך לדאוג לאחרים, ולכן באופן טבעי הוא מרגיש שתפקידו לדאוג גם לאשתו.

הבעיה:הבעיה היא שהילד בן ה-11 לא באמת הצליח לטפל באמו ובאחיותיו. וכעת, הגבר בן ה-30 גם לא מצליח לספק את מה שאשתו צריכה, כי זה סוג אחר של דאגה שהוא לא יודע לתת.

כל זה יוצר בתוכו כעס עצום. אבל הוא מדחיק את הכעס הזה, וכשהוא מדחיק את הכעס – הוא מדחיק את כל רגשותיו. כך הוא הופך לאדם לא זמין רגשית.

הולדת בנו עוררה בתוכו את כל התחושות הללו. הוא חושש שוב מהציפייה "לטפל" במישהו חדש, ואין לו את הכלים לעשות זאת.

התהליך הטיפולי:בפגישה הבאה, שאלתי אותו: "אם הילד בן ה-11 היה יכול להרגיש את מה שהרגיש כשאביך עזב אתכם, מה הוא היה מרגיש?"התשובה שלו הייתה ברורה: כעס.

הטיפול כאן היה לתת לו מקום לבטא את הכעס הזה.

מה שלא סיפרתי עליו, זה שהוא גבר גבוה מאוד, כ-2 מטר, ובנוי כמו "אל יווני". יש הרבה כוח בגוף שלו. אמרתי לו: "בוא נעמוד זה מול זה". שיחקתי את תפקיד אביו, וביקשתי ממנו לומר לי מה הוא רוצה לומר לאביו

בהתחלה, הוא אמר בשקט: "זה לא היה בסדר מה שעשית. כך לא מתנהגים לילדים. אני כועס."משם, המשכנו להעמיק את החיבור לכעס שלו. כאילו הייתי אביו, דחיתי את דבריו: "זה לא מעניין אותי. אמא שלך היא הבעיה שלך עכשיו." הכעס שלו גדל. לאט לאט הוא הרים את קולו, חזר שוב ושוב על כך שהוא זועם על כך שאביו עזב אותם. הוא צעק, הוא צרח, הוא נתן לכעס לצאת החוצה.

כעבור כ-20 דקות, כשהוא ביטא את הכעס עד תום, שאלתי אותו לעצום עיניים ולהגיד: "אני מבין את הכעס. כל אחד היה כועס אם היו עוזבים אותו בגיל כזה צעיר." ואז שאלתי אותו: "מתחת לכעס, מה הילד הזה מרגיש? מה הוא רוצה?"עם עיניים עצומות, הוא ענה: "הוא רק רוצה שיתמכו בו. הוא רק רוצה שמישהו יהיה שם בשבילו. שאלתי אותו: "אפשר להחזיק ידיים?" הוא הסכים.

עמדנו זה מול זה, גברים בוגרים, מחזיקים ידיים בעיניים עצומות. ביקשתי ממנו לחזור אחרי שוב ושוב: "אני רק רוצה שמישהו יהיה שם בשבילי". וכאן השתמשנו בתהליך שנקרא "נענוע". נענוע זה משהו שאנחנו עושים עם תינוקות – מנענעים אותם בעדינות קדימה ואחורה כדי להרגיע ולרפא. וכך עשינו גם כאן.

עמדנו, מחזיקים ידיים, נעים בעדינות קדימה ואחורה, והוא חזר על המילים: "אני רק רוצה שמישהו יהיה שם בשבילי.

התוצאה:התהליך היה מרפא מאוד

שבועות חלפו, ואז קיבלתי שיחה מאשתו: "אני לא יודעת מה עשית, אבל עכשיו אנחנו יכולים לנהל שיחות שבהן הוא משתף אותי ברגשות שלו. לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא פגוע, לפעמים שמח. אבל תודה רבה לך על מה שעשית.